אמילי בפריז: למה אנחנו אוהבים לשנוא (או פשוט אוהבים)?

חברות טכנולוגיה מבינות אמת פשוטה: קל יותר להרוויח מהדחפים השליליים שלנו מאשר לעודד חיוביים. בעולם הדיגיטלי, מעורבות היא המדד היחיד, ללא קשר לרגש שמאחוריו. קליק שמגיע מכעס שווה ערך לקליק שמגיע משמחה.

כשהוליווד עברה לסטרימינג, ההיגיון האינטרנטי הזה חדר לבידור. פלטפורמות סטרימינג נותנות עדיפות לשמירה על מנויים פעילים ומכשירים מחוברים, לעתים קרובות באמצעות הכנסות מפרסום. נאמנות היא המפתח, אך הרגש הבסיסי שמניע את הנאמנות הוא משני. צפייה רציפה היא המטרה הסופית.

זה לא מרמז על יצירה מכוונת של תוכן מעצבן. עם זאת, מנקודת ראות של סטרימינג, צפייה מתוך שנאה וצפייה מתוך אהבה הן שוות ערך. זה היה נכון גם בעידן הרייטינג, אבל הסטרימינג מגביר את האפקט. קחו לדוגמה את "אמילי בפריז". אפילו בהשוואה לסדרות עכשוויות אחרות, האיכות שלה שנויה במחלוקת. העלילה נוסחתית וסובבת סביב הסבכים הרומנטיים של אמילי עם שף צרפתי ומיליונר בריטי. ובכל זאת, 58 מיליון משקי בית צפו בעונה הראשונה תוך 28 ימים מיציאתה בשנת 2020. בעוד שאי אפשר להתעלם מהשפעת המגיפה, ההצלחה המתמשכת של הסדרה עד עונה 4 מבססת את מעמדה כלהיט גדול.

יש סיבות משכנעות להימנע מצפייה מתוך שנאה. זה משפיע לרעה על אלגוריתמי ההמלצות, מה שמוביל להצעות לתוכן דומה שלא אהבנו. כמו גלילה אינסופית או מעורבות עם טרולים, זה מחזק התנהגויות שליליות. ככל שאנחנו מתמכרים, כך זה הופך להרגל, מטפח ציניות שמתרחבת מעבר לטלוויזיה. למרות שזה מהנה לרגע, זה יכול להשאיר השפעה שלילית מתמשכת.