הנוסטלגיה הטלוויזיונית: האם יש גבול?

לאן נעלמה הנו predictability? החלבן, עיתון הבוקר, והטלוויזיה בערב? בכל מקום שאנו מסתכלים, ישנה עוד איחוד טלוויזיוני. מפרסומות סופרבול המציגות צוותי שחקנים של סדרות כמו "צער גידול בנות" ו"סיינפלד" ועד לאתחולים מחודשים כמו "סקראבס" והסדרה המצופה "העולם של ריילי", שחקנים ותיקים מתאחדים ללא הרף. בעוד שחלק בנו עשוי למצוא בכך נוסטלגיה, חלק גדול יותר עשוי לחוש תחושת עייפות.

סדרות כמו "צער גידול בנות" היו ללא ספק פופולריות בתקופתן. רבים מאיתנו גדלנו על צפייה בשידורים חוזרים. עם זאת, ניסיון לצפות בפרק כיום עשוי להרגיש מיושן, למרות הדילמות המוסריות שעמדו בפני הדמויות. אלה לא היו סדרות רעות, הן פשוט תוצר של זמנן. בעוד שהן זכו להצלחה בשנות ה-90, זו תקופה חדשה, והקהל התקדם הלאה.

אריק אוליבר, קומיקאי, בתמונה קידום מכירות.

ההייפ והציפייה המתמדת סביב איחודים אלה תורמים לעיתים קרובות לאכזבה. קדימון האיחוד של "סיינפלד" במהלך הסופרבול, בהשתתפות ג'רי סיינפלד, ג'ייסון אלכסנדר ולארי דיוויד, היה דוגמה מובהקת. למרות ההתרגשות סביב האיחוד, הוא בסופו של דבר איכזב צופים רבים. זה הרגיש פחות כמו איחוד אמיתי ויותר כמו פרסומת בוטה לסדרת הרשת של ג'רי סיינפלד, "קומיקאים במכוניות שותים קפה".

לסדרות טלוויזיה אלה מהעבר היה ללא ספק את הרגע שלהן. הן בידרו את הקהל במשך שנים. עם זאת, חשוב להכיר מתי סדרה מיצתה את עצמה. בעוד שסדרות כמו "צער גידול בנות" ו"סיינפלד" תופסות מקום מיוחד בליבנו, ישנן אינספור סדרות איכותיות הזמינות כיום אשר פונות לקהל מודרני.

לסדרות האהובות עלינו יש חיי מדף. "צער גידול בנות", "סיינפלד", "ילד פוגש עולם", ואפילו "סקראבס", היו כולן מצוינות בשיאן. עם זאת, ניסיונות לחדש או לאחד מחדש לעיתים קרובות פוגעים בקסם המקורי. לפעמים, עדיף להשאיר את העבר בעבר. הגיע הזמן להיפרד מהפנים המוכרות של הטלוויזיה של פעם ולחבק את העידן החדש של הבידור.