מדוע אנו כה מרותקים לסדרות על רוצחים סדרתיים?

הקסם שלנו מרוצחים סדרתיים הוליד אינספור סרטים דוקומנטריים, סרטים עלילתיים, ובעיקר – סדרות טלוויזיה. החל מהדיוק המצמרר של "דאהמר – מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר" ועד לסיפורים בדיוניים כמו "את", השאלה נותרת בעינה: מדוע סדרות טלוויזיה על רוצחים סדרתיים כה מרתקות? "דאהמר" של נטפליקס, לדוגמה, הפכה לסדרה הרביעית הנצפית ביותר שלה, עם 856.2 מיליון שעות צפייה ברחבי העולם. עניין נרחב זה מצביע על סקרנות חברתית עמוקה יותר.

כצופים, אנו כמהים לריגוש של הבלתי צפוי. המתח של אי הידיעה מה יקרה בהמשך מדביק אותנו למסכים, גם כאשר הנושא מטריד. רוצחים סדרתיים, מטבעם, מגלמים את חוסר הוודאות הזה. מעשיהם מתריסים נגד ההיגיון והציפיות, מה שהופך אותם לנושאים מרתקים לסיפור דרמטי. מתח מובנה זה, בשילוב עם הקצב המהיר של סדרות אלו, יוצר חווית צפייה מזעזעת אך מחשמלת.

סקר של Morning Consult מצא ש-62% מהמבוגרים האמריקאים נהנים מסדרות דרמה על רוצחים סדרתיים, כאשר 25% מזדהים כמעריצים מושבעים. הסיבה העיקרית שצוינה? רצון להבין את הפסיכולוגיה של הרוצח – להתעמק ב"למה" שמאחורי מעשיו המחרידים. זה תואם את יצר ההישרדות האבולוציוני שלנו. על ידי הבנת המניעים של טורפים, אנו מרגישים מצוידים יותר להגן על עצמנו ועל יקירינו. 72% מהנשאלים הסכימו שתוכן על רוצחים סדרתיים גורם להם להרגיש יותר מעודכנים לגבי העולם, ומדגיש את הערך החינוכי הנתפס של סדרות אלו. בינתיים, 84% ייחסו את העניין שלהם למתח ולזריקת האדרנלין שהוא מספק, תוך חיפוש אחר בריחה דרך פחד בדיוני. בסופו של דבר, נרטיבים של רוצחים סדרתיים מהדהדים משום שהם נוגעים בפחדים קמאיים וביצרי הישרדות, תוך שהם מציעים תחושת היכרות דרך קורבנות שניתן להזדהות איתם ואסטרטגיות להתגברות על הרוע.

ליהוקם של שחקנים מושכים כמו זאק אפרון בתפקיד טד באנדי, פן בדג'לי בתפקיד ג'ו גולדברג ב"את" ואוון פיטרס בתפקיד ג'פרי דאהמר תורם עוד יותר לפופולריות של סדרות אלו. לשחקנים אלו יש בסיס מעריצים משמעותי שיצפה בהם ללא קשר לנושא. עם זאת, זה מעלה את שאלת הרומנטיזציה. המקרה של באנדי, למשל, מדגיש את הצמידות המטרידה בין משיכה למעשים מחרידים. אולם בית המשפט במהלך משפטו היה מלא בנשים צעירות שציפו לראות אותו. ליהוק כוכבים כמו אפרון בתפקידים אלה מושך באופן בלתי נמנע צופים הנמשכים ליופיו של השחקן, מה שעשוי לטשטש את הגבולות בין קסם לרומנטיזציה. הניגוד בין המראה החיצוני של הרוצח לבין הרשע הפנימי שלו הופך למוקד, מוגבר על ידי בחירות ליהוק שמדגישות משיכה פיזית.

ההתעסקות שלנו בסדרות טלוויזיה על רוצחים סדרתיים היא תופעה מורכבת. היא נובעת משילוב של יצרים אבולוציוניים, הרצון לבידור מרגש, והרומנטיזציה, לעתים קרובות לא מכוונת, של דמויות אלו דרך ליהוק ובחירות נרטיביות. בין אם אנו מבקשים להבין את הפינות האפלות ביותר בנפש האדם או פשוט כמהים לבריחה מותחת, סדרות על רוצחים סדרתיים ממשיכות להחזיק אחיזה איתנה בקסם הקולקטיבי שלנו.