הסדרה שתאהבו לשנוא (או פשוט תאהבו)

חברות טכנולוגיה מרוויחות יותר מניצול הדחפים השליליים שלנו מאשר מטיפוח החיוביים. בעולם הדיגיטלי, מעורבות היא הדבר היחיד שחשוב, ללא קשר לרגש שמניע אותה. קליק המונע מכעס שווה ערך לקליק המונע משמחה.

מנטליות זו חלחלה לתעשיית הבידור, ובמיוחד לפלטפורמות הסטרימינג. מטרתן העיקרית היא לשמר את המנויים ולייצר הכנסות מפרסום. בין אם הצופים אוהבים או שונאים סדרה, צפייה רציפה היא המטרה הסופית. זה לא אומר שפלטפורמות הסטרימינג יוצרות במכוון תוכן מעצבן, אך הן מרוויחות במידה שווה גם מהמעריצים הנלהבים וגם מהמבקרים הזועמים. תופעה זו הייתה קיימת גם במערכת הרייטינג המסורתית, אך הסטרימינג מגביר אותה.

קחו לדוגמה את "אמילי בפריז". עלילתה השבלונית ואיכותה המוטלת בספק לא מנעו את הצלחתה המסיבית, כאשר 58 מיליון משקי בית צפו בעונה הראשונה עם יציאתה. אמנם להשפעת המגפה על הצפייה יש תפקיד, אך הפופולריות המתמשכת של הסדרה עד לעונה הרביעית מבססת את מעמדה כלהיט גדול.

עם זאת, להתמכרות לצפייה מתוך שנאה יש חסרונות. היא משפיעה לרעה על אלגוריתמי ההמלצה, מה שמוביל ללולאת משוב של תוכן דומה שעלול לא להתחבב. יתרה מכך, בדומה לגלילה אינסופית של חדשות רעות או ע Auseinandersetzung עם טרולים, צפייה מתוך שנאה מחזקת הרגלים שליליים ומטפחת ציניות שיכולה להתרחב מעבר לצריכת בידור. ההנאה הרגעית יכולה להותיר תחושה מתמשכת של שליליות.

בעוד שאנו מכירים במשיכה של צפייה מתוך שנאה, חשוב להכיר בחסרונותיה הפוטנציאליים. צריכה מתמשכת של תוכן שמעורר כעס יכולה לטפח חשיבה שלילית ולעוות את המלצות האלגוריתם לכיוון סדרות מתסכלות דומות. בחירה לעסוק בתוכן שמהדהד באמת עם העדפות אישיות תורמת לחוויית צפייה חיובית יותר ולמצב נפשי בריא יותר.